אמהות לא חולות לעולם

עדה אופיר עם ההבדל בין אמהות לאבות ולמה הבת שלה בטוחה שהיא לעולם לא חולה

אמהות לא חולות לעולם

אני מרגישה איך זה מתחיל לקרות, ולא, אינני מגדת עתידות  בהכשרתי או מתקשרת עם חוצנים, אני פשוט מכירה את הגוף  שלי, איך הוא מאותת לי בעדינות, החידקים בדרך לכאן הוא רומז.  מבקשת שרק שהפעם, אם זה בסדר כמובן, להתנהג בנימוס וקצת להתחשב, זה לא זמן טוב למחלה, זו תקופה די עמוסה ולשכב בבית חולה לא נכנס ללו"ז היומי, חבל רק שלגוף שלי רצונות משלו ואני מתעוררת  למחרת עם גודש באף וכאבים בכל הגוף.

נזכרתי איך לפני חודשיים האיש שלי שכב במיטה, מכוסה בשמיכת פוך עם כאבי גרון ובטן משתוללת.  הוא ביקש: כוס תה, צנים עם גבינה ורק אם זה לא קשה, להעמיד על הדרך סיר של מרק.  באותו יום אחר הצהרים, הבת הגדולה שלי בת החמש וחצי לפתע שאלה  "נכון, כשהיית קטנה, גם את היית חולה?  "גם היום אני חולה לפעמים"  צחקתי , "לא נכון" היא פסקה, "רק אבא חולה, אמא לא חולה אף פעם".                                                                                            

 

 

היא צודקת, לאמהות אסור להיות חולות, ואם "בטעות" הוירוס נדבק, אנחנו כמו פנתרות, לא מוותרות:  לוקחות לחוגים, מחזירות מחברים, קופצות לסופר לקניה חפוזה, מצליחות לתלות  איזה מכונה או שתיים כדי שלפחות לילדים יהיה מה ללבוש ואף אחד לא יבוא בטענות, לארוחת צהרים מכניסות שניצלים קנויים לתוך התנור, חותכות כמה ירקות טריים בצד כדי להשקיט את המצפון.    

 המחלה מגיעה אך אנחנו מתעלמות ממנה כמה שאפשר, מנסות להדחיק, להעמיד אותה בפינה, בודקות מי יישבר קודם.

 מותשות ככל שנהיה, חלילה לא נעיז לבקש עזרה הרי אנחנו גיבורות ואמיצות, אמהות לתפארת. רק מקטרות בלי הפסקה, ממלאות את הפייסבוק בסטטוסים מיואשים, מסתמסות עם חברות ומספרות לכל מי שרוצה או לא רוצה לשמוע כמה זה קשה. הבעל ההיטקיסט בעבודה, הבטיח לעזור, כלומר, להמנע משעות נוספות  ולהגיע לפחות למקלחות של הילדים אבל עד שהוא יבוא אנחנו "כאילו" מסתדרות.

 "לאמהות אסור להיות חולות", זו ציפיה שלנו מעצמנו, קצת של החברה מסביב, זאת  שמצפה מאתנו להיות גם אמא, גם רעיה לתפארת, בשלנית, עובדת מצטיינת, לסיים תואר ראשון ושני , לחזור לגזרה דקיקה חמש דקות אחרי הלידה, לקרוא שני ספרים בחודש, להתנדב לוועד הורים, אני יכולה להמשיך אך נגמר לי האויר...

ואולי הבעיה אצלנו, אנחנו צריכות ללמוד לעצור לרגע להגיד מספיק, די! להרשות לעצמנו את המנוחה שהגוף דורש,הרי רגשות אשם, תמיד יהיו, זה משהו שנדבק בנו מהרגע שבו גילינו שאנחנו בהריון.  להבין שיום,יומיים, שלושה אנחנו מנוטרלות ולקבל בחיבוק חם את העזרה שמסביב. 

 

 

Image courtesy of marin / FreeDigitalPhotos.net

תוכנת על ידי Vital - בניית אתרים