מכתב אישי ממני, אלייך

אמא יקרה,
עוד מעט תפקידי את האוצר הכי יקר לך, בידיים של נשים אחרות. הגוזל שלך, אהבת נפשך, שעד כה היה איתך בבית, או שהיה רק עם מטפלת, עומד ללכת, בפעם הראשונה, לגן. את בוודאי מרגישה רגשות מעורבים: שמחה, התרגשות וציפייה נמהלות עם חשש, ספקות והתלבטויות. אני מבינה אותך, זה רגע לא פשוט. אני פה כדי לחבק ולעודד וגם להסביר איך ומה, בתקווה להוריד לך קצת את סף החרדה. מוכנה לשמוע?

הפחדים העיקריים שלנו, האמהות, הם, שלא יבינו את הילד שלנו כמונו, שהמטפלות לא יתייחסו אליו והוא יבכה ויבכה בלי מענה, שלא יבינו מה הוא אומר ומבקש, שלא יקפידו על שינה, מים, אוכל, שאנו מספקות לילד שלנו בבית. איך צוות שלא מכיר את הילד שלנו יוכל לתת לו הכל ומכל הלב? והכי מפחיד- מה יקרה אם יכאיבו לו והוא לא יוכל לספר לנו? איך נדע מתי הבכי שלו בבוקר הוא בכי רגיל או בכי של פחד? איך נזהה מצוקה אם תהיה?

אני רוצה להרגיע אותך, אמא יקרה. החששות והפחדים שלך טבעיים, נורמליים ושכיחים מאד. המעבר לגן הוא מעבר לא פשוט, להורים ולעיתים גם לילדים וטבעי שהלב יוצף בחששות. אז מה עושים? איך מתמודדים עם בליל הרגשות האלו?

ראשית- נושמים עמוק, עוצרים את הנשימה כמה שניות ומשחררים. חוזרים על זה עשר פעמים. נשימה עמוקה ואיטית שכזו מאפשרת לחמצן להיכנס לריאות, מרגיעה את הגוף ומצלילה את המחשבה. תנסי, מה אכפת לך?

שנית- מזכירים לעצמנו שאנו אנשים רציונליים, חכמים, שברוב תחומי החיים ההחלטות שלקחנו עד כה היו שקולות, נבונות ונכונות ולכן סביר להניח שההחלטה שלקחנו הפעם לגבי הגן גם היא שקולה, נבונה ונכונה. היזכרי מדוע החלטת שילדך ילך לגן השנה- אולי זה בגלל שאת חשה שהוא זקוק לחברת ילדים? אולי מפני שאת חייבת לחזור לעבודה? אולי כי את חשה שהוא צריך גירויים ואתגרים רבים יותר מכפי שהוא מקבל כעת? כל אלו הם שיקולים חשובים ונכונים, היצמדי אליהם.

שלישית- מזכירים לעצמנו שהילדון הפצפון שלנו, זה הקטנטן מחמל ליבנו, עבר בפרק חייו הקצרים הרבה מאד שינויים משמעותיים מאד: מהבטן- החוצה, מיניקה- לאכילה, משכיבה בחיקנו- לזחילה ולהליכה, מתקשור דרך סימנים- לדיבור, ממיטת תינוק- למיטת גדולים, וכן הלאה. הוא מתוכנת להצליח, הנסיך הזה, ולכן סביר להניח שגם בשינוי הזה של קליטה בגן, הוא יעמוד בהצלחה.

רביעית- מזכירים לעצמנו שהצוות מיומן ומכיר את הליך הקליטה בגן, פגש כבר ילדים רבים ויודע מה לעשות ולמה לצפות ביום הקליטה ולכן יהיה קשוב, סבלני ואמפטי לילדים כולם ולילד שלנו בפרט.

במילים אחרות- חשוב מאד לסמוך: על עצמכם, על הילד ועל הצוות. הורים ששולחים את ילדם לגן מתוך תחושה שהם סומכים על הגננת, סומכים גם על הילד שידע להסתדר, וסומכים על עצמם, מעבירים תחושה בטוחה זו לילד ומקלים מאד על תהליך הקליטה.
הצוות החינוכי מכיר ויודע מה הם צרכי הילד הצעיר. שעות האוכל והשינה מותאמים לגילאים הקטנים, ותמיד את יכולה וזכאית לראות את טבלת התזונה ולבדוק כמה ומתי ילדך ישן. בגנים רבים הצוות מנהל מערכת מעקב אחר השינה והתזונה של ילד, מה שמקל מאד על ההורה להיות מעורב. אם אין דבר כזה בגן שלכם, אולי תציעי למנהלת הגן, לערוך כזו. זה יכול לעזור מאד גם לצוות.

זכרי אמא יקרה- כאשר ילדך יכנס לגן חדש נצפה לראות אחת או יותר מתופעות המרמזות על קושי בהסתגלות כגון קשיי שינה, בכי, הזדקקות מוגברת למוצץ וחפץ מעבר ותלות פיזית בהורים בשעות שאחרי הגן. תופעות אלה אמורות להסתיים תוך שבוע-שבועיים מהרגע בו הילד נכנס לגן, לרוב אחרי החגים, כשנכנסים לרצף של פעילות יום-יומית. השנה, בשל העובדה שהחגים כולם חלים בתחילת ספטמבר, נראה את הקליטה האמיתית רק בסופם, כדאי לזכור זאת.

עם זאת, ישנן התנהגויות שעשויות להוות עבורך נורות אזהרה, שאין מדובר בקשיי קליטה רגילים ושאולי יש פה בעיה אמיתית:

• כאשר הילד בוכה מאוד בפרידה מההורים בגן ולא נרגע במהלך היום, והדבר קורה לאורך זמן וללא שיפור.
• כאשר אשת צוות מתקרבת לילד, בכיו מתגבר והוא אינו מביט בה או נענה אליה כלל, אלא נלפת בהורה ומסרב לשחרר, לאורך זמן ובלי שנראה שיפור בנושא.
• הילד אינו משתתף בפעילויות הגן ויושב בצד לאורך זמן וללא שיפור.
• הצמדות למוצץ ולחפץ מעבר בלי יכולת לעזוב אותם. כשהם אינם, הוא בוכה מאד ולא נרגע.
• הילד בוכה גם בבית לפני ההליכה לגן וגם כשבאים לאסוף אותו מהגן בסוף היום. במידה והילד מדבר, הוא חוזר ואומר שהוא אינו רוצה ללכת לגן, לאורך זמן וללא שיפור.
• שביתות רעב של הילד שמסרב לאכול במסגרת הגן וייתכן שגם בבית.
• רגישות פיזית ונפשית גבוהה בגן, שמלווה בבכי, בכל פנייה או נגיעה בילד.
• רגרסיה בהתנהגותו של הילד במישורים שונים, שלא נעלמת בחלוף החודש הראשון לקליטתו בגן (ובמקרה שלנו- אחרי גמר החגים, בסוף ספטמבר).
• התנהגות פורצת גבולות בבית - כעס, אלימות, צעקות, עשיית דברים אסורים, חוסר הקשבה, חוצפה קיצונית שלא עוברת או מתמתנת.
• תחושה שהילד לא יכול לשחרר את ההורה מטווח הראייה שלו, גם בבית. חזרה אל "חרדת הנטישה" והצמדות רבה אל ההורים תוך סירוב לשחרר אותם, לאורך זמן וללא מגמת שיפור.

בכל מקרה, אמא, תקשיבי תמיד לאינטואיציה הפנימית שלך, היא דבר חשוב מאד. תחושת הבטן שלך צריכה להיות טובה בקשר להשארת הילד היקר שלך בידי הצוות הזה. אם את מרגישה לא בנוח אל מול הקליטה שלך ילדך בגן, אם נדמה לך שמשהו מהסימנים שציינתי מופיעים לאורך זמן וללא שיפור- אנא התייעצי עם פסיכולוג ילדים, מנחת הורים או יועצת חינוכית, שבקיאים בתחום ויוכלו לעשות אבחנה מבדלת בין קשיי התאקלמות רגילים ונורמליים לבין חוסר התאמה של המסגרת לילד.
הילד שלך גדל אמא. הגיע הזמן להפקיד אותו בידיים של נשים אחרות. שיהיה בהצלחה ובקלות, אמן! אנחנו פה כדי להמשיך ולתמוך בך.

הכר את המומחה: קרן יטיב, יועצת משפחתית בכירה, יועצת בגנים ומאבחנת ציורי ילדים. לאתר של קרן.