אמא כנגד כל הסיכויים- חלק שני

לקריאת הטור הראשון בסדרת הטורים של רעות גולשטיין, אמא עם שיתוק מוחין קל, והמסע שלה בין טיפולי ההפריה: אמא כנגד כל הסיכויים

למחרת הביקור אצל רופא הנשים, התעוררתי מוקדם מהרגיל (ממילא לא הצלחתי להרדם בלילה בגלל ההתרגשות), התיישבתי מול המחשב והתחלתי לחפש את מספר הטלפון של היחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים בלינסון.
אחרי מספר דקות מצאתי את מספר הטלפון, בעלי רץ בהתרגשות אל חדר המחשב השעה היתה כבר 7:30 וידעתי שזו שעה שאפשר כבר להתקשר ולקבוע תור.
חייגתי את המספר בעוד ידיי רועדות והלב הולם בחוזקה, המתנתי מספר שניות על הקו עד שמזכירת המחלקה ענתה:

מזכירה: "פוריות שלום".
(הלב הלם חזק יותר)
אני: " שלום, אני רוצה לקבוע תור בבקשה".
מזכירה: "התחלת טיפול?".
אני: "כן".
(הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ מהתרגשות. עומר בעלי ישב לידי ושתק אבל ראיתי את ההתרגשות בעיניו)
מזכירה: אני צריכה פרטים אישיים.
(התחלתי לדקלם את כולם בעל פה...)
מזכירה: אני שולחת לך הזמנה, לא לשכוח טופס 17.

סגרתי את הטלפון ונשמתי נשימה עמוקה מלאה בהתרגשות.
כל כך חיכיתי שיגיע היום, המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ לי בראש.
שאלתי את עצמי מה יהיה? לקראת מה אני הולכת? ? האם אהיה מסוגלת לעמוד בזה והאם אנחנו כזוג מספיק חזקים ומסוגלים לעמוד בזה?
אבל בתוכי כבר ידעתי את התשובה- ברור שכן!

זהו, היום המיוחל הגיע.
הגענו בבוקר בשעה 7 וחצי אל היחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים בלינסון.
קצת מבולבלים ומאוד נרגשים, לא ידענו לאן בדיוק הגענו ומה מצפה לנו, למעשה לא ידענו בכלל מה אמורים לעשות.

מסרנו את הטופס 17 וחיכינו מתוחים לתורינו.